החלטה בתיק ב"ש 4596/05

          המשיב מואשם בעבירות של הריגה, בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, נהיגה בחוסר זהירות, בניגוד לתקנה 21 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), בעבירה של נהיגה במהירות לא סבירה, בניגוד לתקנה 51 לתקנות התעבורה, בעבירה של סטייה מנתיב נסיעה, בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה, ובעבירה של שימוש שלא כדין בדרך מחולקת, בניגוד לתקנה 36(ג) לתקנות התעבורה.

העובדות העומדות ביסוד האישומים הן, כי ביום 7.2.05 נהג המשיב באוטובוס ציבורי מסוג מיניבוס, בכביש 38, מכיוון שער הגיא לכיוון בית שמש. במיניבוס הסיע המשיב 20 נוסעים מבני-ברק לתרקומיה, במסגרת עבודתו כנהג בחברת הסעות.

הכביש בו נסע המשיב הוא דו-סטרי. יש בו נתיב אחד לכל כיוון, כשבין הנתיבים מסומן קו הפרדה רצוף. היום היה חורפי וגשום, והכביש היה רטוב. בק"מ ה-24, סמוך לישוב אשתאול, במקום בו מתעקל הכביש ימינה בכיוון נסיעת המשיב, סטה המשיב שמאלה והתנגד בעצמה בחזית שמאלית של טנדר מסוג איסוזו, שנסע מולו בנתיב הנגדי. כתוצאה מהפגיעה, נזרק הטנדר לימין הכביש ופגע במעקה בטיחות, כשחזית המיניבוס צמודה אליו. 15 נוסעי המיניבוס נפגעו באופן קל. נוסע אחד בטנדר נפגע קשה, ונהג הטנדר נהרג.

לטענת העוררת, גרם המשיב למותו של אדם, עת נהג ברכב בצורה מסוכנת ובחוסר זהירות. לטענתה, המשיב נהג במהירות שאינה סבירה, בהתחשב בנסיבות ובתנאי הדרך, סטה מנתיב נסיעתו בדרך מחולקת בקו הפרדה רצוף וגרם לתאונת דרכים.

העוררת מבקשת את פסילת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. לטענתה, המשך נהיגתו על כלי רכב, מסכן את הציבור, הן לאור נסיבות העבירה והן לאור עברו התעבורתי. העוררת מציינת, כי המשיב קיבל רישיון נהיגה על אוטובוס אך כחודשיים וחצי לפני האירוע. קודם לכן היה ברשותו רישיון נהיגה למכונית פרטית.

לטענת הסניגור, אין ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגד מרשו, וגם אין לו עבר תעבורתי מכביד, כטענת העוררת. לכן אין להסיק על היות המשיב מסוכן לציבור.

עיינתי בתיק החקירה ונתתי דעתי לטענות הסניגור באשר לראיות לכאורה. על-פי דו"ח הבוחן, התאונה ארעה בנתיב הנגדי לנסיעת המשיב, ויש גם עדויות של נוסעים ברכב ושל עדי ראיה, לפיהן המשיב הוא אשר סטה לנתיב הנגדי. כמו כן קיימות עדויות מהן עולה, כי ביום התאונה המשיב לא נהג כדרכו. נהג אוטובוס אשר נסע אחרי המשיב העיד, כי המשיב בנסיעתו "חתך" בעיקולים ונסע בצורה לא יציבה, תוך שהוא עובר מנתיב לנתיב.

אין צורך שאנתח את הראיות לכאורה אחת לאחת. נראה מהממצאים בשטח ומהעדויות שנגבו, כי קיימות ראיות לכאורה, בהן די לצורך הדיון בפסילת רישיון עד תום ההליכים. אזכיר בהקשר זה את הנאמר בבש"פ 2653/99 מסעוד זיאד ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 64:

 "... לא יהיה זה מן המידה אם יכניס עצמו בית המשפט במעבה הראיות כמו היה דן באישום גופו. המדובר הוא בראיות לכאורה, ולעניין של אלו יש לראות את חומר הראיות במיכלול ובמבט מקיף"

השאלה הנשאלת היא, האם בכך שהמשיב ימשיך לנהוג, נמצא הוא מסכן את הציבור?

אכן,  למשיב עבר תעבורתי. בעברו עבירה אחת של מהירות, עבירה אחת של אי-ציות לתמרור מתן זכות קדימה, עבירה של אי ציות לתמרור ד-15, ועוד עבירות של מערכת אורות בלתי תקינה, חגורות בטיחות ורישוי. אולם כבר ראינו עבר כבד הרבה יותר, ואין לומר על המשיב כי הוא דומה למי שנהג בשכרות בדומה לעניין שנדון בבש"פ 6406/04  איסוג ספניוב נ' מדינת ישראל (תק-על 2004(3) 902), או למי שיש בעברו כבר עבירת גרם מוות בחוסר זהירות של הולכת רגל ו-39 הרשעות תעבורתיות, כמו במקרה הנדון בב"ש 540/86 חמדאן דורי נ' מדינת ישראל, תק-על 86(2) 251, או מקרים אחרים בהם יש לנהג עבר תעבורתי כבד ועשיר יותר.

בצד עבר תעבורתי שאינו מכביד, קיימות הנסיבות הקשות של התאונה נשוא תיק זה, לגביהן יש ראיות לכאורה. מתברר על-פי העדויות, כי יום לפני התאונה הפנה אחד הנוסעים את תשומת לב המשיב לנסיעתו המהירה, וזה השיב לו כי אם אין הנהיגה נושאת חן בעיניו, שירד מהרכב. גם עדות עד הראיה מראה, כי המשיב נהג תוך התעלמות מתנאי מזג האוויר והדרך.

לאחר שיקול הגעתי למסקנה, כי לאור נסיבות התאונה יש לשלול את רישיונו של המשיב כנהג אוטובוס וגם כנהג מונית, עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ולאפשר לו אך נהיגה על רכבו הפרטי. בכך יימצא איזון מתאים בין אינטרס הציבור לאינטרס המשיב.

אשר-על-כן, אני מורה על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב ברכב ציבורי: אוטובוס ומונית, עד יום 1.1.06 (ששה חודשים מיום 1.7.05) (ראו בש"פ 8514/05 אבו דעלוק נ' מדינת ישראל (מיום 18.9.05, טרם פורסם). המשיב יוכל להמשיך ולהחזיק ברישיון נהיגה על רכב פרטי.

אני מורה על עיכוב ביצוע החלטה זו עד ליום ראשון, 2.10.05, שעה 12:00.

ניתנה היום, כ"ה באלול תשס"ה (29 בספטמבר 2005), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לב"כ הצדדים, בפקס.